פרק 1 - רנסנס

ראשית התיאטרון בעולם המערבי היא בטקסטים של סופוקלס, אוריפידס ואיסכילוס שהועלו כהצגות בפסטיבלי הדרמה שביוון העתיקה, אולם אין בנמצא תיעוד המצביע על הימצאות תפאורה בפסטיבלים אלו, למעט אזכור של 'פריאקטוי' (עמודים משולשים סובבים על ציר) שתפקידם ומיקומם אינו ברור. נראה על כן, כי איננו יכולים לנתח ולמצוא משמעות בתפאורות של העידן הקלאסי. תיעוד ראשון מפורט ומוסבר של תפאורת במה קיים רק במאה ה-16, לכן אתחיל את סקירת חזותה המשתנה של  הבמה בדיון על תקופת הרנסנס.

לראשונה פורסמה תכנית מסודרת המתארת כיצד צריכים להראות מבני תפאורה, על ידי האדריכל סבסטיאנו סרליו (Sebastiano Serlio), בשנת 1545, בספרו "הספר ה-2 על ארכיטקטורה" (Il Secondo Libero d'Architetura). בספר זה המיועד לאדריכלים הוקדש פרק תמציתי אחד גם לתיאטרון, בכך מעיד הספר כי עיצובה ובנייתה של תפאורת במה היה אחד מתפקידיו של האדריכל אשר מונה על ידי השליט. בפרק זה מסביר סרליו כיצד יש לתכנן מבנה פרספקטיבי כך שיפיק אשליית עומק מלאכותית על במה. הספר שנכתב איטלקית, תורגם מיד לצרפתית, ספרדית וגרמנית ופרסומו בכל רחבי אירופה השפיע רבות על חזות התיאטרון המערבי. כיום ניתן לראות דוגמה מרשימה ומדויקת של  מבנה פרספקטיבי שיוצר אשליית עומק דוגמת זה שמתאר סרליו, דווקא בכנסיה קטנה במילנו שנבנתה על ידי אדריכל  הרנסנס הידוע ברמנטה (Donato Bramante).  

 

לנכנס מחזית הכנסייה נראית גומחת המזבח (האפסיס) כחלל בעל עומק מרשים, אולם למעשה אינה אלא גומחה רדודה בקיר האחורי שעומקה פחות ממטר. תצורה ארכיטקטונית זו שנראית עמוקה אך בנויה למעשה על 'במה רדודה' עוצבה בדומה  לכללים שהציג סרליו בספרו, בהם הוא מסביר כיצד יש לתכנן ולהציב תבליטי 'בניינים' על במה בעלת עומק מוגבל כך שיצרו אשליית עומק ומציאות.  

תפאורת הרנסנס, שהציג סבסטיאנו סרליו, היא מעין תמונת תבליט גדולה בעלת עומק מסוים, לא גדול, היוצרת תחושת מציאות מתוך חיקוי מדויק של יחסי ממדים וחזות עצמים בארכיטקטורה ובטבע. מבני תפאורה שכאלו לא נועדו לקהל הרחב, הם הוצבו על במה שנבנתה בצד הצר של אולם מלבני בארמונות של בני אצולה ובעלי ממון. בתכנית ששרטט סרליו נראים מושבי הקהל מסודרים בחצי מעגל מול הבמה הרדודה כך שהותירו משטח מרכזי פנוי(Orchestra) . השחקנים שיחקו במישורת (Proscenium) שבקדמת הבמה, כשהתפאורה מאחוריהם וירדו אל רצפת האולם כדי לרקוד.

מקור ההשפעה לתוכנית זו של סרליו הוא ספרו של האדריכל הרומי מרקוס ויטרוביוס פוליו (Vitrovius), שנמצא ב-1414, תורגם לאיטלקית ב-1486 וזכה לפופולריות רבה אצל האדריכלים החדשים של הרנסנס. במאה ה-16 התעוררה סקרנות מחודשת באשר לצורת התיאטרון העתיק. תשומת לב זו באה בעקבות העניין שעוררו באותה העת חפירות ארכיאולוגיות בחורבות העיר רומא ובעקבות מחקר שנערך בספרים שהורשו להיפתח אחרי שהיו סגורים במהלך ימי הביניים, במצוות הדת. בספרו של ויטרוביוס מתוארים ארמונות, בניינים, מקדשים וחווילות, ופרק אחד מוקדש למבנה התיאטרון הרומי.  השרטוט המצורף מעיד על קווי דמיון לשרטוטו של סרליו: מבנה האולם מלבני, המושבים מסודרים בחצי גורן והבמה רדודה ממוקמת בצדו הצר של האולם.

ויטרוביוס מסמן בירכתי במה קיר אחורי ובו פתחים ונישות דומה לזה הנראה בתיאטרון הרומי שנותר מהעת העתיקה באורנג' שבצרפת.  קיר דומה לזה אינו קיים בתוכניתו של סרליו, שבה מבנה התפאורה פרספקטיבי ומתכנס לאחור. אצל ויטרוביוס נראים מאחורי הבמה חדרים נלווים המשמשים ככל הנראה כחדרי שרות הלבשה ומנוחה, והם אינם קיימים כלל בהוראותיו של סרליו המציגות מבנה סגור ללא יציאות.

בכתביו טען ויטרוביוס לקיומה של תפאורה ולהמצאותו של ציור פרספקטיבי המתאר בניינים. אלא שויטרוביוס לא הסביר על גבי מה צוירו הבניינים, או כיצד והיכן הוצבו הציורים.  לעומת זאת עמד ויטרוביוס על כך שיש לדאוג לתואם בין חזותו וצורתו החיצונית של בניין לבין אישיותו וחשיבותו של האדם או האל לו מיועד הבניין.  לדוגמה, הוא הצביע על כך שיש להציב במקדש המיועד לאל גבר עמודים מסיביים ועבים (סגנון דורי), ואילו במקדש המיועד לאֶלָה אישה יש להציב עמודים עדינים ודקים (סגנון יוֹני). מגישה זו נבעה גם דרישתו להתאים את הארכיטקטורה לסוגות השונות של הדרמה, כלומר להציב על הבמה את ציורי הבניינים על פי סוג המחזה המוצג. לשיטתו, יש להציג בטרגדיה המתארת דרמות בחיי שליטים, ארכיטקטורה של בתי מכובדים ושועים, ואילו ארכיטקטורה שנראית בבתיהם של פשוטי העם יש להראות בקומדיה.

 

בנין תיאטרון, שתכנית האולם בו דומה מאוד לתכנית של ויטרוביוס, נבנה בשנת 1585 על ידי אנדריאה פאלדיו (Andrea Palladio) והוא עומד עד היום בעיר וינצ'נזה באיטליה. התיאטרון נבנה עבור האקדמיה למדעי העת העתיקה שבה למדו לטינית ופילוסופיה יונית. הטקסטים של הדרמה נלמדו בתחילה רק לצורך שינון הלטינית וניתוח הדרמה, אולם בהמשך החלו להעלות על הבמה הצגות שנחשבו כתחיית סגנונה הקלאסי של העת העתיקה. 

באולם יש במה (פרוסקניון) רדודה ורחבה ובירכתיה קיר אחורי (Scaenae Frons) מעוטר ומקושט בנישות, בעמודים ובפסלים בסגנון הרומי. הקיר הוא בעל שלושה פתחים כשהמרכזי בהם מקושת וגדול מהשניים האחרים. תקרת הבמה גם היא מקושטת ומעוטרת. משני צדי הבמה משקופי צד (פורטלים)  ובהם דלתות כניסה ומעליהם חלונות. תקרת האולם מצוירת שמיים עם עננים כדי להידמות למבני התיאטרון הפתוחים של רומא. המושבים מול הבמה מסודרים בחצי מעגל  והמרכז שנוצר ביניהם פנוי להופעה. התיאטרון של פאלאדיו דומה במרכיביו לשרטוט התיאטרון של ויטרוביוס.

מאחורי שלושת הפתחים שבקיר האחורי מוצגת תפאורת בניינים שהיא מעין פרשנות להנחיותיו הבלתי מדויקות  של ויטרוביוס. בכל אחד מהפתחים מוצבת תפאורה המדמה רחוב ומשני צדדיו בניינים. הבניינים הולכים ומתקצרים ומתכנסים אל עבר העומק ויוצרים תמונה פרספקטיבית אשלייתית של עומק. את תפאורת הבניינים הוסיף האדריכל וינצ'נזו סְקֶמוֹצִי (Vincenzo Scamozzi), לאחר מות פאלאדיו - אדריכל הבניין.  הבתים והפסלים עוצבו משלד עץ, לוחות עץ, תבליטי סטוקו וגבס, ונצבעו כדי לדמות שיש וזהב.  נראה על פי סגנון הארכיטקטורה כי התפאורה ייצגה בתי שועים ואצילים וכיון שכך, התאימה כרקע לטרגדיות שהועלו על במה זו. מאחר ואין כל רמז לכך שהתפאורה שונתה או הוחלפה בשלב כלשהו, יתכן כי באקדמיה לא העלו כלל קומדיות וסאטירות. התכנסותה החדה של תפאורת הבניינים אל העומק והתקטנותה, מונעת אפשרות לכניסת שחקנים, מכאן עולה כי המופיעים שיחקו רק בקדמת הבמה היכן שלא הייתה תפאורה.

כל אחד מהרחובות בנוי על פי הטכניקה הפרספקטיבית המכנסת את כל הקווים האופקיים לנקודת מגוז אחת.  התכנסות הקווים מובילה את העין אל נקודה מרכזית וכך הצופה שעיניו נמצאות בדיוק מול נקודה זו זוכה לצפות במראה המושלם ביותר של ייצוג רחוב אשלייתי.  הצבת תפאורה בכל אחד מהפתחים אפשרה למספר גדול יותר של צופים לראות תמונת-תפאורה אשליתית.

האקדמיה שקדה על החייאת העבר באמצעות העלאת מופעים בתיאטרון שסגנונו רומי. יחד עם זה היא הוסיפה גם תפאורה פרספקטיבית תלת- ממדית כתוצר ייחודי לתקופת הרנסנס.  תוצר זה היה פרי יכולותיו המדעיות, המתמטיות והטכניות של האדם, אשר חלקן התגלו מחדש בתקופה זאת ואחרות התפתחו בה באופן מואץ.  הפיתוח המדעי והתרבותי התאפשר הודות לשגשוג הכלכלי ולהתעשרותן של נסיכויות איטליה בעקבות מסחרן עם המזרח. לכן, הראשונים ליישם מבני תפאורה מתוחכמים כאלה, היו נסיכים ואצילים בעלי ממון שהציבו תפאורות מתוחכמות ומפוארות כאלה במופעים שהעלו לכבוד אירועים חגיגיים בחצרותיהם.

סרליו שהיה ארכיטקט של אצילים ותכנן מצודות, ארמונות, בניינים וערים, שרטט בספרו שלושה דגמים של מבני תפאורה שנועדו להפקות ראוה חצרוניות.  מבנים אלה של תפאורה פרספקטיבית הוקמו כחלק מהפקת ראוה לכבוד אירועים בעלי חשיבות חצרונית דוגמת לידה, נישואים, אירוסים או ביקור ממלכתי. הצבת תפאורה כזו הייתה מאמץ מיוחד ובלתי שגרתי ולצורך הקמתה העסיקו הנסיכים אדריכלים ואמנים מומחים, כדי שיצירתם תראה כמלאכת מחשבת מוארת באור יקרות.

תפאורת הבמה שימשה גם אמצעי פרסום ולימוד בתקופה בה עדין לא הייתה תקשורת כתובה או מצולמת. וכך, דגמים שהועתקו משרידי ארכיטקטורה ברומא הוצגו לקהל ברחבי אירופה והעשירו את ידיעותיו בארכיטקטורה ובהיסטוריה.

בלדאסאר פרוצ'י רשום תפאורה לטרגדיה רומא 1514

סרליו עבד כשוליה של האדריכל והצייר בלדאסאר פרוצ'י (Baldassare Peruzzi) אשר היה מורו וצרף אותו למסעותיו ברומא כדי לתעד ולרשום מבנים מהעת העתיקה. הדוגמאות שהציג סרליו מאוחר יותר  בספריו מבוססות על הידיעות שצבר בתקופה ההיא.

תפאורות בדומה לאלה שמתאר סרליו בספרו עוצבו כדי להוות רקע מפואר באירועים ממלכתיים או משפחתיים של האצולה. מחזות שהוצגו בבילויים חצרוניים התבססו על סיפורים מיתיים קלאסיים שהרעיון המוצג בהם פוליטי או חברתי ולא מורלי או מוסרי כמו במחזות דתיים נוצריים. הטקסטים עצמם לא שרדו כיצירות בעלות ערך דרמתי והם ודומיהם אינם מוצגים כיום. בדרך כלל הופיעו מוסיקאים ורקדנים מקצועיים בקטעי ריקוד ושירה שבין המערכות אך היו מקומות בהם בוצעו קטעים אלה על ידי נשות  החצר או הנסיכים עצמם. המופעים בין המערכות כונו "אינטרמצי" (Intermezzi) ועסקו בדרך כלל בייצוגים שהיו אלגוריים לתכונותיהם ולאפיונם של אנשי האצולה. שילוב של קטעי "אינטרמצו" בין קטעי הדרמה האריך את זמן המופע והוא השתרע לעיתים לאורך יממה שלמה.   

סרליו הציג שלושה טיפוסי תפאורה שונים,  לקומדיה, לטרגדיה, ולפסטורלה. לכל אחד מהם הותאם סגנון אדריכלות שהלם מעמד ומיגדר כפי שהמליץ ויטרוביוס.  כרקע לטרגדיה נבחרו מבנים מפוארים ומתוכננים היטב בסגנון הקלאסי שבדומים להם שכן המעמד הגבוה והעשיר.  כרקע לקומדיה הוצגו מבנים שסגנונם האדריכלי מעורב בין ישן לחדש, אשר שימשו את בני המעמד הבורגני. טיפוס התפאורה השלישי היה תפאורת יער המייצגת את החיים בטבע ותואמת כרקע לפסטורלות.  בין שלושת טיפוסי התפאורה לבין סוגי הדרמה השונים היה קשר מאוד שרירותי, מטרתן העיקרית של התפאורות הייתה להציג תבליטי ראוה מרובי פרטים אדריכליים, מתוחכמים בתכנונן ויקרים במחירם, ללא קשר מדויק או משמעותי עם תכני הדרמה.  

אולמות מלבניים וגדולים בארמונות האצולה שימשו כדי להקים בהם את מבני התפאורה המתוחכמים. בסביונטה (Sabbioneta)  שבצפון איטליה הוקם בשנת 1590 מבנה תיאטרון הנחשב כמבנה הקבע הראשון שתוכנן מלכתחילה כדי לשמש למופעי תיאטרון. התיאטרון הוזמן על ידי הדוכס וספסיאנו (Vespasiano Gonzaga Colonno) כמבנה תיאטרון פרטי. הוא תוכנן ונבנה על ידי האדריכל סקמוצי שעיצב את התפאורה הפרספקטיבית ב"תיאטרו אולימפיקו". בחזית הבניין הבנוי בסגנון הרנסנס הוצבה כתובת בלטינית: 'חורבות מראים לנו את גדולתה של רומא' והיא ציטוט של מוטו שהופיע בכמה מספריו של סרליו. קבוצת שחקנים שמומנו על ידי הדוכס הופיעו במקום עד למותו, שלאחריו התדרדר התיאטרון כמו כל העיר. במחצית שניה של המאה ה-18 הושמדה התפאורה של סקמוצי וכיום מוצב שם שחזור שנעשה באמצע המאה ה-20.

תאטרון בסביונטה איטליה, שחזור, מבט אל הקהל ואל הבמה

אופי תפאורת הרנסנס היה נייח ונוקשה ועקב אחרי מערכי הארכיטקטורה וחוקי הפרספקטיבה יותר מאשר אחרי תוכן הדרמה. קלעי הזווית שהוצבו על במה משופעת יצרו צורת מבנים ובהם מרפסות, עמודים, כותרות, חלונות ופתחים, אולם כל אלה לא תאמו את מידות השחקנים ולא נועדו ליצור חלל במה מתאים לתנועה. התפאורה לא תוכננה על פי התוכן הנרטיבי של הדרמה המוצגת ולכן לא סימנה חלל דרמטי מסוים. שחקנים לא נכנסו דרך הדלתות ולא נראו מבעד לחלונות, והתפאורה תפקדה כרקע מרהיב ומקסים בלבד. אפקטים של אור, צל וצבע נוספו לתפאורה על ידי שילוב מנורות שמן מאחורי הקלעים, ועל ידי העברת קרני אור דרך זכוכית צבעונית או מים צבועים. כל אלה גרמו להגברת הרושם שיצר מבנה התפאורה. לא נעשתה החלפת תפאורה וגם לא נראו תנועות של חלקי תפאורה או של אביזרים אשר ניתן ליחסם לפעולה דרמטית מסוימת.

 

הבניינים שהוצבו ברקע אזור המשחק, היו כמסתבר קטנים מגודלם של בניינים במציאות אך הם שמרו על יחס גדלים נכון וכך ייצגו אשליית-מציאות אובייקטיבית שהייתה מוכרת לצופה וממשית על פי טבע האדם. את מקום מושבו של האציל אשר הזמין את התפאורה, תכננו בדיוק מול נקודת המגוז שהיא הנקודה המרכזית שאליה מתכנסים כל הקווים האופקיים וכך נוצר בתפאורה דימוי חזותי וייצוג סמלי לשליטתו ועליונותו של האציל. תפאורת הבמה נתנה ביטוי מוחשי להיות האציל החילוני שליט בעולמו. לאחר מאות שנים שתמונת עולמו של האדם נשלטה על ידי הדת, החליפו אותה בתקופת הרנסנס, ידע טכני, יכולת מדעית ועושר כלכלי וגיבשו מחדש את אופן ראיית העולם.

בציור ובאמנות הפלסטית התמקד המבט הרנסנסי בבניה נכונה ומדויקת של העולם ובאמצעותה נתפס האדם כניצב בחלל פרופורציונלי לממדיו. על ידי כך ייצגה או סימלה האמנות את חלקו של האדם בכלל היקום. אדריכלי תפאורות הבמה אשר נקטו בטכניקת הפרספקטיבה כדי ליצור מבנה 'נכון' ופרופורציונלי, התעלמו מממדיו של השחקן ולא התאימו לו את מידות התפאורה, מאחר ששחקנים נהגו ממילא להופיע ולשחק בישורת שבקדמת הבמה ולא בתוך התפאורה.

לראשונה, פורסמו הנחיות לרישום פרספקטיבה חד מגוזית בשנת 1435 בספרו של לאונה בטיסטה אלברטי (Leone Battista Alberti). פרסום זה ראה אור זמן מה לאחר שהשיטה כבר פותחה ונוסתה על ידי האדריכל ברונלסקי (Filippo Brunelleschi) בונה כיפת הקתדרלה בפירנצה. בהמשך השתכללה השיטה, לפרספקטיבה רב מגוזית, לתוספות של אור וצל, ולגיוון צבעוני המדגיש קרוב לעומת רחוק, על ידי ציירים דוגמת ליאונרדו דה וינצ'י ( L. Da Vinci).  

על מנת להבין את מהות הפרספקטיבה ואת השיטה נבחן הוראות בסיסיות באמצעותן ניתן לצייר אשליית חדר תלת-ממדי על גבי נייר דו-ממדי:

א. יש לרשום בקנה מידה מסגרת חיצונית של חדר (רבוע) ולמקם בתוכה, בגובה עיני הצייר (כמטר וחצי מהרצפה) את נקודת ההתכנסות, כלומר, את המגוז אליו נגוזים הקווים האופקיים.

ב. יש להעביר קוים בין פינות המסגרת אל עבר המגוז, בעזרת קוים אלו ניתן יהיה לקבוע בהמשך, את צורת קירות החדר מימין ומשמאל, ואת הרצפה והתקרה.

ג. כדי לקבוע את עומקו של החדר ואת מקומו של הקיר האחורי צריך לסמן קו אנכי לפני המסגרת מול עיני הצייר, נכנה אותו 'מישור התמונה מהצד'. הקו יסומן בהתאם למידת ריחוק הצייר ממישור התמונה.

ד. מאחורי הקו האנכי, על גבי קו הרצפה, יש למדוד בקנה מידה מספר יחידות שוות על פי העומק שרוצים לצייר (בשרטוט זה העומק הוא 3 יחידות) ולהעביר קוים בין עיני הצייר לנקודות שנמדדו. הקווים יחצו את הקו שכינינו 'מישור התמונה מהצד' ויתוו עליו את ההקטנה הפרספקטיבית של היחידות שנמדדו על קו הרצפה.

ה. העברת קווים מהנקודות הפרספקטיביות לחזית התמונה יתוו את עומקו הפרספקטיבי של החדר וישלימו את התמונה. 

ההנחיה שהותוותה לעיל נסמכת על כתביו של אלברטי אך היא ראשונית ביותר וסכמטית. ציירי הרנסנס ציירו פרספקטיבות כה מתוחכמות, מדויקות ומשוכללות, עד שניתן לשחזר על פיהן במדויק את מידות המבנים שצוירו בתמונה.

תחריט סצנת תיאטרון אשר לקוחה מספר קומדיות שהודפס בוונציה בשנת 1553, מעורר את השאלה: האם מתועדת בו תפאורה שנבנתה על פי שיטת סרליו? בתחריט נראים מבנים המקיפים משלושה צדדים את השחקנים ואת המנגנים שבקדמת הבמה. תפאורה, על פי סרליו, הייתה, כפי שראינו לעיל, מבנה מתובלט ומתוחכם הניצב בעומק הבמה מאחורי המשחקים. בתחריט זה נראים ציורים דו ממדיים על קלעים מסביב לבמה. על פי מידות הפתחים המצוירים אפשר לקבוע כי מידותיו וגובהו של המבנה בעל הכיפה המצויר ברקע, אינן תואמות לממדי הבתים המצוירים משני צדי הבמה. גובה הפתחים המצוירים אינו תואם את גובה השחקנים ולכן נראה כי לא היו בשימוש. סביר להניח כי המבנים צוירו על גבי בדים או על לוחות עץ שהקיפו את הבמה אך כפי הנראה המבצעים לא הקפידו על תאום מתמטי בין הציורים עצמם או בינם לבין ממדי השחקנים. אפשר על כן להניח כי התחריט מתאר ארוע תיאטרוני דל אמצעים ולא מתוחכם במיוחד. ראשי הקהל הנראים בתחתית התחריט מעידים כי קרוב לוודאי שזהו אחד ממופעי הרחוב אשר היו מחקים באמצעים זולים את התפאורות היקרות שהוצבו במופעי ובתיאטרוני החצר. 

סרליו, 1545, רשום תפאורה לפסטורלה  

גם תפאורות אותן עיצב סרליו, לא הותאמו למידות השחקנים, כי המטרה העיקרית הייתה, כפי שהוא עצמו הנחה, ליצור מבנה אסתטי כה מפואר עד ש"יזכה לתשבחות אף יותר מהדבר האמיתי".  הוראותיו דרשו להקפיד על הדיוק, על הפרופורציות הנכונות ועל שמוש ברבגוניות האלמנטים הארכיטקטוניים, הכל כדי שהבמה תפתיע ותקסים את הצופה ביופייה. הוא סבר ואף כתב כי הדבר אותו מתעבת האצולה יותר מכל היא הקמצנות, לכן המליץ להכין תפאורות יקרות אשר יעידו על עושרו ונדיבותו של האציל השליט. כדוגמה, ציין כי בעונת החורף, שבה מועלות רוב ההצגות, חסרים בטבע עצים אמיתיים ולפיכן יש ליצור עלים מבד משי צבעוני, הגם שהיה זה חומר גלם יקר שיובא מהמזרח הרחוק.

יופי, בעיני אמני הרנסנס, אינו רק בחיקויים של דברים יפים מהטבע, אלא ביכולת הטכנית והאמנותית לבחור, לערוך את הדברים וליצור קומפוזיציה נכונה והרמונית. עריכה, קומפוזיציה, רבגוניות ועושר חזותי בטאו את ערכיהם החברתיים, התרבותיים והאומנותיים של מזמיני האירוע ולא היה להם ענין בפרשנותו האישית של האמן. כתוצאה מכך, תפאורות שהוצבו בחצרות האצילים דמו זו לזו אך התחרו בעיקר על שלמות הקומפוזיציה, על ההרמוניה בין המרכיבים ועל הפאר וההדר. אדריכלים קיוו שהקהל יראה בתפאורות מערך ארכיטקטוני מהודר ומקסים ויתרשם הן מיכולתם המתמטית והטכנית והן מהכישרון שהפגינו בעיבוד קירות התפאורה.

תפאורה ברנסנס היא יצירה בעלת ערך אמנותי שלא זו בלבד שהיא מאדירה את שמו של המזמין אלא שהיא גם מפרסמת את שמו של האדריכל בחצרות האצולה הרבות שברחבי אירופה. כפי שמעידה הביוגרפיה של סרליו ששמו הלך לפניו והוא הוזמן מחצר לחצר ובאופן כזה הטביע חותמו על עצוב תפאורות ברחבי אירופה.

 

רשום בספר קומדיוס של טרנציוס, 1590

 

תחריטים שעיטרו את ספרי מחזות הקומדיה באותם שנים, מעידים שהידע המתוחכם לא עבר בשלמותו לתיאטרונים הציבוריים ששרתו את הקהל הרחב. תחריט המופיע בספר קומדיות של טרנציוס ונעשה על ידי צייר צרפתי שביקר באיטליה, מציג תפאורה של קיר אחורי ובו שלושה פתחים, שמאחוריהם ציור נוף לא ברור. השפעת הסגנון הרומי ניכרת בתפאורה זו, בשל הקיר האחורי עם הפתחים ומכיוון שאין ייצוג לשיטה הפרספקטיבית היוצרת אשליית עומק. התפאורה מזכירה את מבנה במת "תיאטרו אולימפיקו" שהוזכר קודם, יותר מאשר את טיפוסי התפאורה של סרליו. הגם שהשחקן ניצב בתוך התפאורה, אין התאמה ביחסי הפרופורציה בין מידותיו לבין המידות הארכיטקטוניות של התפאורה. נראה כי בתיאטרון הציבורי עוצבה הבמה כך שמשלושת צדיה היה שלד עץ מצופה בד או לוח עץ (קוליסה) שעליו צוירו מבנים בסגנון התיאטרון הרומי. בחירה זו מעידה כי התיאטרון הציבורי העדיף סגנון קל וזמין על פני תבליט מתוכנן להפליא של אשליית מציאות.

רשום בספר קומדיות של פלאוטוס 1513, ונציה

גם בתחריט מוונציה המציג תפאורה במחזה קומי, נראה קיר אחורי ובו שלושה פתחים. מעל כל פתח רשום שמו של אחד מבעלי הבית המוזכרים בהצגה. הפתח גבוה דיו כדי לאפשר כניסה ויציאה, אולם אינו מתאר ארכיטקטורה בסגנון עליו המליץ סרליו. נראה כי התיאטרון הציבורי העממי שמר על מבנה קלאסי מסורתי חסר תפאורה ועיקר משיכתו הייתה בשל התכנים שבהם עסק והשחקנים שהציגו אותם. 

במהלך תקופת הרנסנס התפתח התיאטרון לעיסוק רווחי וחדל מלשמש אמצעי הטפה כפי שהיה בימי הביניים, ככזה היה עליו להוכיח את עצמו ולמשוך קהל.  בימי הביניים, נושאי המחזות שהועלו, היו ברובם (מלבד מהקומדיה דל' ארטה) דתיים, כמו למשל מחזור סיפורי התנ"ך(Mystery/Miracle)   או מחזות חינוכיים ומוסריים ששאפו באמצעות דמויות אלגוריות(Morality)   להורות דרכים להתנהגות נוצרית נאותה. בתחילת הרנסנס החלו להציג סוגי דרמה נוספים, בין אם קומדיות או טרגדיות אשר עסקו באדם ובהתלבטויותיו, כגון אהבה, נאמנות או בגידה. עלילותיהם היו קצרות, דחוסות ובלתי מורכבות וההתרחשויות סנסציוניות ופשוטות. יוצאים מהכלל היו מחזות דוגמת אלה של ויליאם שייקספיר (1564-1616) באנגליה או של מולייר (1622-1673) בצרפת אשר הגיעו לרמה ספרותית ודרמטית גבוהה ועל כן שרדו ואילו רוב המחזות האחרים נשכחו.

במהלך המאה ה- 16 החלו להקות שחקנים באנגליה ובצרפת, לבנות תיאטרונים קבועים לציבור הרחב. להקות שחקנים נתמכו על ידי האצילים ואף כונו על שמם "אנשי המלך", "אנשי צ'מברלין", "אנשי האדמירל", "אנשי המלכה" וכיו"ב. הם נהגו להופיע בפני אנשי הקהילה, בחצרות אכסניות או בכיכר העיר. מתוכם או בעזרתם קמו יזמים שבנו את מבני התיאטרון הקבועים בלונדון. המבנים כונו בתי שעשועים (Playhouse) ובשונה מהאולמות המלבניים של תיאטרוני האצולה באירופה, היו מעוגלים או מתומנים והתבססו על סגנון הקולוסאום הרומי. מסביב היו מושבים מקורים ובמרכז זירה פתוחה. מלבד מחזות דרמטיים הוצגו בהם גם התגוששויות דובים, מופעי סיוף ופסטיבלים של תחרויות פיזיות. כרטיס עמידה בזירה היה זול מכרטיס עבור ישיבה על הבמה או בתאים שמתחת לסוכך. בין בתי השעשועים היו גם אולמות מקורים שכונו 'פרטיים' וקהלם היה עשיר ומבוסס ובהתאם לכך גם מחיר כרטיס הכניסה היה יקר יותר. בתי השעשועים ה'ציבוריים' היו ללא קרוי והיו זולים יותר מאלו ה'פרטיים', קהל הצופים בהם, היה פחות אמיד וההופעות יותר המוניות וקולניות. בחודשי החורף נדדו להקות השחקנים לפריפריה או הופיעו באולמות שבארמונות האצילים, שם הייתה אוירה שונה, הן בשל הקהל ודרישותיו והן בשל תנאי התאורה.

 

רישום מפה שנעשה בידי ג'ון נורדן מראה את מיקומם של בתי השעשועים 'הגלוב' (The Globe) , 'הסוואן' (The Swan)  ו'הרוז' (The Rose)  שנבנו בגדה הדרומית של נהר התמזה, מחוץ לתחום השיפוט של העיר לונדון, הרחק מהסיטי ומהאזורים המסחריים.  אזור השעשועים הורחק ממרכז העיר כיון שתושבי לונדון הבורגניים היו פוריטנים ודחו את מופעי התיאטרון והבידור בשל שתית אלכוהול, פריצות, קרבות והתפרעויות שהיו כרוכים בהם. המעבר בין מרכז לונדון לבין גדתו השנייה של נהר התמזה התנהל בסירות משוטים או בהליכה רגלית דרך גשר 'לונדון'. על פתיחת המופעים, שהחלו בשעות אחר הצהריים המוקדמות, הכריזו באמצעות תרועת חצוצרות ודגל שהונף בראש מבנה התיאטרון.

הוותיק מבין התיאטרונים בלונדון נבנה על ידי ג'ימס ברבייג'(G. Burbage) , בשנת 1576, במגרש חכור מחוץ לגבולות הסיטי. המקום כונה  'התיאטרון'   (The Theatre) כדי להבדילו מבתי שעשועים אחרים למרות שגם בו הוצגו סוגי בילוי נוספים מלבד דרמה.

סקיצת שחזור 'התאטרון' שנבנה על ידי ג'ימס בירבייג'

ברבייג' שהיה נגר, עיצב ובנה מבנה תיאטרון מעוגל רב צלעות בסגנון הקולוסיאום ברומא ובו שלוש קומות של גלריות ישיבה לקהל.  בסקיצת השחזור נראית במה רחבה ובירכתיה בית-במה בן 3 קומות. בקומה העליונה מתנופף דגל ובה נמצאים המחצצרים המודיעים על תחילת ההצגה. בקומה המרכזית, הנראית כמרפסת, יושבים ה"מכובדים" או מוזיקאים המלווים את ההצגה. בקומה התחתונה, בירכתי הבמה נפרס וילון הסוגר 3 פתחים, כשהמרכזי שבהם רחב מהשניים שלצדיו. העמודים המחלקים את החזית האחורית של הבמה לשלושה פתחים מזכירים את האיורים מתוך ספרי המחזות מאיטליה וצרפת ואף מעלה על הדעת את מראהו של קיר הבמה הרומי (scaenae frons). דרך פתחים אלו נכנסו ויצאו השחקנים ודרכם עברו גם פריטי רהוט (שולחן, מיטה)  או אביזרי תפאורה (עץ, סלעים, פי הגיהינום, קבר). סגנון זה של פעולה בימתית דומה לסגנון הקלאסי בעת העתיקה. יש הטוענים כי האזור מאחורי הווילונות היה חדר שבו הוצגו סצנות פנים, אלא שבתנאי התאורה ששררו אז ספק אם ניתן היה לשחק בחלל מוסתר ופנימי. משחק בחזית הבמה היה מקובל יותר ואכן ברישום של תיאטרון 'הסוואן' נראים שחקנים משחקים בחזית הבמה במקום בו כתוב פרוסקניום, בדומה למנהג שהיה רווח בימי התיאטרון הרומי. 

 

רישומו שנעשה על ידי יוהנס דה ויט, הולנדי שביקר בתיאטרון 'הסוואן' בשנת 1596, הוא הרישום היחיד מהתקופה. נראה כי ברישום זה מונצחת צורת התיאטרון במאה ה-16 באנגליה האליזבטנית.  ניכר הדמיון שבין 'הסוואן' לבין ה'תיאטרון' של בירבייג', הגם ש'הסוואן' נחשב בזמנו ליפה ולגדול מכולם כיון שעמודיו היו מצוירים בדוגמת שיש והוא הכיל מקומות ל- 3000 צופים.  נראה על פי הרישום כי בשונה מבמת 'התיאטרון', היה מעל ירכתי הבמה ב'סוואן', גגון סוכך שנתמך על ידי שני  עמודים שניצבו במרכז הבמה. מתחתיו הסתתרה תקרה מקושטת ובה פתחים להעלאה או הורדה של אביזרי במה. בקיר האחורי נראים שני פתחים שגם הם נועדו לניוד אביזרים ורהיטים. בגלריה מעליהם נראה פתח ובו מספר דמויות, בהסתמך על המנהג המקובל בזמנו של ישיבת מכובדים על הבמה, יתכן כי אלה הם צופים בעלי זכויות יתר. 

התיאטרון אשר נחשב לטוב ביותר בזמנו היה 'הגלוב', הן משום שהעלה את מחזותיו של שייקספיר והן בשל קבוצת שחקניו המצוינים - 'הצ'מברלין מאן', אשר שייקספיר נמנה עליהם. סמלו הראשון של 'הגלוב' שהוקם בשנת 1599, היה הרקולס נושא גלובוס על כתפיו וסיסמתו הלטינית הייתה "Totus mundus agit histrionem"  שפרושה 'כל העולם הוא בית שעשועים'. חלקו המקורה של 'הגלוב' היה עשוי קש ותבן ובשנת 1613 נשרף התיאטרון אך נבנה בשנית, שנה לאחר מכן, הפעם עם גג רעפים. בשנת 1644 בהשפעת הפוריטנים הוציא הפרלמנט האנגלי הודעה האוסרת על הצגת מחזות בתיאטרון. 'הגלוב' נהרס אחרי מלחמת האזרחים אשר החלה כאשר הפוריטנים בהנהגתו של אוליבר קרומוול יצאו למלחמה נגד המלך צ'רלס הראשון. בשנת 1648 נידונו להריסה כל שאר התיאטראות ולא שבו להציג אלא כשחזר המלך צ'רלס השני מגלותו בצרפת בשנת 1660. 

מראה 'הגלוב' המשוחזר, לונדון, 2000

כיום ניצב 'הגלוב' המשוחזר בסמוך למקומו המקורי והוא מעוצב כפי שנראה כאשר היה בשיאו. המבנה מעוגל, בעל צלעות ומוקף גלריות ישיבה בשלוש קומות ומעליהן סוכך קש. בתיאטרון האליזבתני הציבורי לא הייתה קיימת תפאורה, אולם הבמה העשויה עץ הייתה צבועה ומצוירת להפליא כחיקוי לשיש ולזהב וכך עצבו אותו כיום. התיאטרון המסחרי שאף להרָאות מרשים ומושך על אף שלא היה דומה בצורתו לתיאטרון החצרוני. מעל קדמת הבמה ניצב גגון שתקרתו מעוטרת בציורים, ממנו ניתן היה להוריד דמות מעופפת. גם הקיר האחורי היה מעוטר ומקושט ומדלתותיו הוכנסו אביזרים מעוררי התפעלות דוגמת תותח. פעלולים כגון התעופפות והיעלמות, זיקוקין ויריות תותחים, העלו את מידת הראוה של המופעים וגרמו הנאה רבה  לקהל.

איורים, מתוך ספרי מחזות (Messalina 1640, Roxana 1632), אשר התפרסמו באנגליה בתחילת המאה ה-17 מעידים על צורת במה שונה במעט מזו של 'הגלוב', בכך שהן מוקפות גדר מוטות נמוכה. גדר זו הפרידה בין הקהל לבין המופיעים ומנעה את ישיבת הצופים על הבמה, מנהג מקובל שהתקשו למונעו עד המאה ה-18. בירכתי הבמות נראה וילון המסתיר חלק אחורי, ששימש ככל הנראה להחזקת אביזרים ותלבושות. מעל הבמה האחורית קבועים חלונות. באיור 'מסלינה' נראה חלון סגור ואילו באיור 'רוקסנה' נראים מספר אנשים מציצים מהחלונות  וזה מעיד על מנהגם של צופים לשבת בקרבת הבמה. הווילון באיור 'מסלינה' מעוטר בציורים שתכנם ואיכותם אינם ברורים, אך סביר שהם נובעים מהשפעת תפאורות הבארוק המצוירות של המאה ה-17 (עליהן בפרק הבא).  

במאה ה-17, הציגו תיאטרונים ציבוריים ועממיים בפני הקהל הרחב מעל במות פשוטות ודלות בתפאורה ולצדם השתכללו תאטרוני החצר בארמונות המלכים והאצילים. בצרפת, בעיר פריס, שבה לא נאסרו הופעות תיאטרון כמו באנגליה, מציג התיעוד שני סוגי תפאורות שהוצבו על במות ציבוריות, האחד דומה בסגנונו הקלאסי לחזית התיאטרון הרומי שבו יש פתח בקיר אחורי ותבליטי או ציורי עמודים, כותרות, נישות ופסלים.  השני מזכיר בסגנונו את הופעות ימי הביניים שבהן היו מצויים בו זמנית, על במה אחת, מספר אביזרים ("בתים") המייצגים אתרים שונים.

 

תחריט של דמויות מה'קומדיה דל ארטה' מאת הצייר אברהם בוס   (Abraham Boss) , שנת 1630 מראה תפאורה קטנה אך דיי מפוארת. תפאורה שנועדה לבמת הקומדיה ולא הוחלפה לאורך ההצגה הכילה ארבעה פתחים וכונתה  chambre à quatre portes. תפאורה קבועה אחרת שסגנונה מזכיר את החזית האחורית - 'הסקנה פרונס', של התאטרון הרומי וכונתה Palais a volonte, שימשה את הטרגדיות. אמנם החזית הרומית הגבוהה הייתה בנויה אבן ושיש ואילו זו הניצבת בירכתי הבמות המסחריות הייתה עשויה עץ, אך היא צוירה כך שתראה כקיר אבן ובו גומחות עם פסלים בסגנון ארכיטקטורה קלאסית. הסגנון מדמה ארמון לתפארת, למרות ממדיה הקטנים ורדידות הבמה. ברשום זה של בוס יש גם שחקני קומדיה וגם רקע תפאורני בסגנון הרומי המפואר.

סגנון זה של תפאורות קבועות ללא חילופים שעשויות מקירות עץ (קוליסות) מצוירים, תאמו את דרישת הדרמה הניאוקלאסית לשמירה על שלוש האחדויות: המקום, הזמן והעלילה. (אחדות המקום דורשת כי העלילה תתרחש רק במקום אחד; אחדות הזמן קובעת את משך העלילה ל- 24 שעות; ואחדות העלילה מבטיחה את קיום השתיים הראשונות, בכך שהיא מונעת התרחשותן של עלילות משנה.)  כשהציגו לראשונה בפריס, בשנת 1637, את 'לה סיד' (Le Sid) של קורניי (Pierre Corneille) , אל מול תפאורה דמוית קיר ארמון מפואר, השמיעה הביקורת טענה והיפוכה, מחד יצאה נגד שיבוש השמירה על האחדויות במהלך העלילה, מאידך גָרסה כי שמוש בתפאורה יחידה וקבועה גורמת לקהל לתהות היכן נמצאות הדמויות. מסתבר כי עלילת המחזה, המתרחשת במקומות שונים במחוז סביליה ומשתנה מארמון המלך, לבית האינפנטה, לביתו של חימן ולרחוב, לא פגשה מבנים או אביזרים שיסמנו מקומות אלה בתפאורה.

נראה כי המבקרים רצו לראות תפאורה שיש בה ריבוי אביזרים ועושר חזותי תוך ייצוג של המקומות השונים המצויינים בעלילה. כיון שהחלפת תפאורה בתאום למהלך סציני לא הייתה מקובלת לפני סוף המאה ה-18, סביר כי הם כיוונו לתפאורה בסגנון ימי הביניים שבה מצויים על הבמה בעת ובעונה אחת אביזרים שונים העוזרים לצופה להבין או לדמיין את מקום העלילה. סגנון זה אפשר למצוא ברישומי תפאורה של לורן מאהלו (Laurent Mahelot). רישומיו נמצאו בתיאטרון שבארמון הדוכס מבורגון (Hotel de Bourgogne) עם רשימת הוראות עבור להקת "שחקני המלך" (Comédiens du Roi).

תפאורה בסגנון ימי ביניים לא נועדה להעלות בעיני רוחו של הצופה חלל בדיוני מסוים ואחיד אלא תוכננה כך שתסמן לצופה, באמצעות אביזרים או מבנים חלקיים, את המקומות בהם מתרחשת העלילה. עיצוב האביזרים היה חף מכל משמעות או פרשנות נלווית של זמן, מקום או ערך. כך, לדוגמה, מבנה שצויר והוצג כמצודה לא נראה 'עתיק' או 'חדש', 'חזק' או 'חלש' 'שלנו' או של ה'אויב' אלא נתפס כמילה מילונאית לפיה תפאורה המצביעה על 'מצודה' היא 'מצודה'. כך גם חלקי התפאורה לא היו דימוי שלם אלא סימון מילונאי בלבד.

תפאורה כזו נראית באיור של מאהלו להצגה La Prise de Marcilly. מסביב לבמה נראים חלקי תפאורה שונים כשהמרכז (Platea) נשאר פנוי למשחק. רשימת אביזרים להצגה זו כללה בין השאר: מצודת 'מרסילי', חצוצרות, תופים וזיקוקים, מצודה נוספת ובה סורג עולה ויורד, אוהל מלחמה, יער ובו בקתת רועה ומערה, ים וסירה עם שני משוטים, ולבסוף גם כמה זמירים, תרנגולים, כלבים, רומח וראש בובה. חלק מהפריטים הנזכרים ברשימה נראים ברישום של מאהלו.

בין הרישומים של מאהלו, נמצא  גם רישום לתפאורה בסגנון Palais a volonte ונראית בו במה המייצגת קירות ארמון ובמרכזה כס מלכותי.  סגנון זה תאם את רוח הניאוקלסיקה וחוקיה אשר נועדו לשמור על שלוש האחדויות כפי שהוזכרו לעיל.

 

האיור העליון שנעשה עבור ההצגה  'פירמוס ותסבי' מעיד כי כל חלקי התפאורה המשרתים את ההצגה נמצאו על הבמה בעת ובעונה אחת. במסך האחורי נראה ביתם של שתי המשפחות המחולק בחזית על ידי גדר מפרידה, בימין האיור נראה קברו של נינוס אשר לידו נקבעה פגישת הנאהבים, לצדו נראה מעיין/מזרקה אליו מגיעה הלביאה לרוות צימאונה, ומשמאל נראה פתח המערה בה מתחבאת תסבי מפני הלביאה. חלקי התפאורה הוצבו מסביב למרכז הבמה כבר בתחילת ההצגה ונשארו במקומם ללא שינוי או תנועה לכל אורכה. גם הקלעים המצוירים הניצבים מסביב לא הוחלפו במהלך ההצגה.

ניתן לראות את הרקע הבנוי מקלעים ועליהם תבליט פסלים גם באיור התחתון, מכך עולה כי נעשה שימוש חוזר בקלעים מצוירים ובחלקי תפאורה. שיטה זו של שמירת קלעים מצוירים במחסן (stock type) וניצולם לשימוש חוזר בהצגות שונות הייתה מקובלת ומוכרת בתיאטרון במשך כ-200 שנים נוספות.

אופרות ושעשועי חצר, שנעשו אופנה בעיקר בצרפת ובאיטליה, נהגו בתחילה להציג באולמות שבהם הוצבה תפאורת עגלות או ביתנים, בדומה לתהלוכות (Pageants) שהיו מקובלות בימי הביינים. מעיד על כך רישום של מופע חצרוני המתעד את 'הבלט הקומי של המלכה' (Le Ballet Comique de la Reine)  שהוצג בפריז, בשנת 1581.

 

המלכה האם, קתרין דה מדיצ'י, מינתה את בלתאזר בוז'יו (Balthasar de Beaujoyeulx) שהיה מוזיקאי וכוריאוגף להפיק מסכת (masque) שבוצעה על ידי המלכה לואיז, אשתו של הנרי השלישי ונשות החצר. הפרטיטורה של המופע שהשתמרה, היא העתיקה ביותר של מופע מסוג זה. באיור נראה המלך הנרי השלישי יושב בקצה אחד עם אמו קתרין דה מדיצ'י. האירוע נערך באולם מלבני גדול בארמון הלובר שהכיל  1000 אורחים, הקהל ישב או עמד בגלריות משני הצדדים.

תוכן המופע התבסס על אגדה מיתולוגית מהאודיסיאה של הומרוס, אודות קירקה (Circe) היפה והמרושעת, בתו של הליוס אל השמש שידעה להפוך במטה קסם בני אדם לחיות וגם להכין שיקויים רעילים מעשבים. האלים יופיטר, מינרבה ומרקורי נקראו להכניעה אבל רק כאשר התערב המלך הצרפתי, חזרו הסדר והשלום לעולם ולהופעה. המלכה האם אשר שלטה בפועל בצרפת, נאלצה להתמודד עם מלחמות אזרחים והתנגדויות אלימות מצד ההוגנוטים, והמופע האלגורי שהפיקה נועד כדי להחזיר לשלטון חלק מיוקרתו שאבדה.

הרוקדים היו גברות ואדונים מאנשי החצר, לבושים במחלצות מהודרות על פי בחירתם. הם נכנסו על עגלות מעוצבות וירדו מהן למרכז האולם כדי להגיש את קטע הריקוד. העגלות בסגנון ימה"ב, מוקמו באולם או מחוץ לו ועד רגע הופעתן הן היו מכוסות בוילון. עם הופעתן הן הוארו בנרות רבים, מה שגרם לעיתים לשרפות. מימין נראה יער ובו האל פאן, משמאל מקבץ עננים ויתכן כי המוזיקאים ניצבו בו. ממול נראה הגן של קירקה מגודר ובו פרחים, פירות, חיות ולידו מזרקה. מאחורי הגן נראית פרספקטיבה של עיר והיא ככל הנראה תמונת תבליט שעוצבה בדומה להנחיותיו של סרליו. חלקים אחרים של תפאורה (שאינם נראים באיור) נכנסו על פי הצורך מצד גנה של קירקה ועשו סיבוב באולם, הם נעצרו לפני המלך ומהם ירדו אנשי החצר כדי לשיר או לדקלם חלק מהעלילה. שמוש בביתנים (mansions) כפי שנעשה במופע זה, היה דומה בצורתו להופעות המיסטרי של ימה"ב, אבל התוכן לא היה מורלי או דתי אלא מיתולוגי-היסטורי בעל גוון פוליטי ובעצם נועד מלכתחילה כדי להאדיר את שמו של השליט.

במהלך המאה ה-17 השתנו תפאורות התיאטרון הציבורי באירופה אך במעט ואילו תפאורות בתיאטרוני החצר התפתחו והשתכללו מאוד. גם בתי אופרה חדשים שנפתחו בערים הגדולות החלו להציג תפאורות חצרוניות שמשכו קהל חובב מופעי ראווה. על כך בפרק הבא.

 קריאה נוספת:

Architectural Principles in the age of Humanism, Rudolf Wittkower, London, 1967

 

Perspective as symbolic form / Erwin Panofsky ; translated by Christopher S. Wood,    New York : Zone Books, c1991

 

The Renaissance stage: documents of Serlio, Sabbattini and Furttenbach / Bernard Hewitt (ed) University of Miami Press, 1958

 

A source book in theatrical history / A.M. Nagler, Dover Publications, Inc. New York, 1959

 

From art to theatre : form and convention in the renaissance./ George R. Kernodle, Chicago University of Chicago Press, 1944

 

World Threatre :An illustrated history / Bamber Gascoigne, Ebury press, 1968.‫

 

Scenes and machines on the English stage during the renaissance : a classical revival / by Lily B. Campbell, New York : Barnes & Noble, 1960

 

The development of the English playhouse / Richard Leacroft,  London : Eyre Methuen, c1973