פתיחה

תפאורה ועצוב במה
פתיחה
בלוג זה מכיל פרקים ברצף שכל אחד מהם מתאר את תפאורת הבמה בתקופה היסטורית שונה.

תפאורת במה שלובה בטקסט הדרמטי באופן שיש בו כדי להשפיע  על משמעות ההצגה כולה. למרות  זאת, היצע המחקרים והפרסומים  המנתחים  את תפאורת הבמה הוא דל ביותר. ספרים העוסקים בחוויה התיאטרונית ובתולדות התיאטרון מציעים ככלל 'עיצוב' וירטואלי הנגזר מהדיאלוגים ומהוראות הבמה שהכתיב המחזאי, מבלי להתייחס לתפאורה בהצגה ספציפית ובכך הם מממשים, רק לכאורה, את הפוטנציאל הקיים במחזה הכתוב. רק מחקרים מעטים בחנו את עצם התפאורה, שלא באמצעות התוכן המילולי של המחזה וגם הם התמקדו לרב בתקופה היסטורית מוגדרת, דוגמת ריצ'רד סאוטרן (Southern), שכתב אודות הבמה החצרונית באנגליה במאה ה-17.

כאשר התחלתי ללמד את נושא ההיסטוריה של חזות הבמה בתיאטרון שימש הספר  World Theatre שכתב במבר גאסקויין (Gascoigne) בשנת 1968, כמקור היחיד להצגת היסטוריה מאוירת של תפאורה בתיאטרון ושאליו ניתן היה להפנות את הסטודנטים. רק לאחרונה (2010) יצא לאור הספר הבא בנושא, תחת הכותר  Making the scene  שנכתב על ידי אוסקר ברוקט (Brockett), מרגרט מיטשל(Mitchell) , ולינדה הרדברגר   (Hardberger)ואשר בו תיעוד צילומי רב של חזות הבמה בתיאטרוני אירופה וארצות הברית. בשפה העברית היה המצב גרוע עוד יותר, שכן לא היה ולו פרסום אחד שהתמודד עם הסוגיה.  בלוג זה בא לענות על כך ולמלא ולו במשורה את הריק המוחלט בתחום ההצגה והבחינה של חזות הבמה בתקופות השונות  מימי הרנסאנס ועד לתחילת המאה ה-20. כך יכיר הקורא את התקופות הללו ובעיקר יבין את נסיבותיה וייחודה של תפאורה בכל אחת מהן.

לימוד תולדות התיאטרון המודרני במאה ה-20 מעורר חיפוש אחר זיקה מחייבת בין תפאורה לטקסט דרמטי, בעוד שדיון בתקופות מוקדמות יותר חסר חיפוש כזה.  כך, למוד ראשית ההיסטוריה של התיאטרון המערבי ביוון נמנע מלעסוק בזיקה שבין טקסט לתפאורה בשל העדרו של תיעוד חזותי ברור. מנגד, למוד תקופת הרנסנס קושר את סוגת התפאורה לסוג הדרמה, ללא פירוט של ממש. תקופת הבארוק, שבה התפאורות היו מתוחכמות ומורכבות מאד, זכתה לסיקור מועט, מכיוון שהדרמה שנכתבה עבור מופעי הבארוק נעדרה ערך ספרותי דרמטי. בדומה לכך, טקסטים דרמטיים שנכתבו במאות ה-18 וה-19 נותחו מבלי לציין את אופן הצגתם ההיסטורית, המקורית, על הבמה.  

זיקה בין טקסט לתפאורה הופיעה ביישום הבימתי על סיפה של המאה ה-20, בעקבות דרישת התנועה הנטורליסטית שבמת התיאטרון תייצג את החיים כפי שהם נראים במציאות, שכן אין להבין את האדם מבלי להכיר את סביבת חייו. בעקבות תפיסה זו השתרשה הדעה כי אין לנתח ולהבין תפאורה במנותק  מהמרכיבים האחרים של ההצגה ולפיכך נטו, כמצוין לעיל, לנתח את פוטנציאל התפאורה על פי הכתוב במחזה ולא על פי המוצג בחלל הבמה עצמה.

מוסכמות של תפאורת הבמה השתנו  במהלך תולדות התיאטרון וספר זה בא לענות על השאלה  מה היו הסיבות להשתנות  זו במשך ההיסטוריה, כפי שמלמד, לדוגמה,  המחזה 'מקבת', שכתב ויליאם שייקספיר בתחילת המאה ה-17 ומוצג מאז ועד היום, כאשר בכל תקופה משתנה חזות הבמה ומשתנים ההדגשים התיאטרוניים המוצגים בחלל הבמה. טענתי היא, כי תבניות התפאורה המתגבשות והמשתנות בכל תקופה מושפעות בעיקר מרוח התקופה והתהוותן , לפיכך, תלויה בהיבטים פוליטיים, כלכליים, חברתיים, פילוסופיים ואומנותיים אף יותר מאשר בתוכן של טקסט דרמטי. גישות חברתיות המשתנות במהלך ההיסטוריה הן שקובעות את האופן שבו אנשים רוצים לראות את הבמה ואת עצמם עליה ובהתאם לגישות הללו משתנה אכן  חזות הבמה. מכאן, שתפאורה היא לאמיתו של דבר טקסט אמנותי משתנה שניתוחו מעשיר לא רק את הידע אודות התיאטרון ומהותו אלא גם מעניק הבנה נוספת אודות רוח התקופה שבה היא נוצרה. מטרת הבלוג היא להבין את התפאורה בקונטקסט סוציולוגי ותרבותי נרחב, ולהצביע על מסריה כיונקים וכמשפיעים על סביבתה.

הבלוג נועד להיות ספר לימוד לתלמידים במגמות תיאטרון ובו מספר פרקים, שכל אחד מהם בוחן תקופה שונה, החל מהרנסנס, כתקופה הראשונה שהשאירה בידינו תיעוד, וכלה בתחילת המאה העשרים. באופן כזה ניתן לעקוב אחר נקודות הזמן בהן חלו שינויים בתפאורה ולהסבירן גם אם תיחום התקופות בבלוג אינו תואם את החלוקה ההיסטורית המקובלת. במוקד הבלוג עומד התיעוד החזותי שסביבו נוצר הטקסט הכתוב ברוח אוריינות חזותית. בסוף כל פרק מצויה רשימת ספרות לקריאה נוספת, שבאמצעותה יכול הקורא המתעניין להעמיק ולהרחיב את ידיעותיו.

הבלוג מסתיים בתחילת המאה ה-20, שבה החלו טקסטים תיאטרוניים חזותיים להתרחק מהמרכיבים המילוליים (שמתארים דבר מוכר מהמציאות) והכילו בעיקר מרכיבים מופשטים של צורה, צבע, מרקם, תאורה, תנועה וצלילים. תופעה זו  מחייבת לבחון את התפאורה בת זמננו  בחתך אחר מזה של התקופות הקודמות,  יותר על פי אידיאולוגיה של במאים ו/או מעצבים ופחות על פי התקופה הכוללת, וזה כבר עניין לבחינה נפרדת.